יורה

 

יש בו משהו ביורה, בגשם הראשון בארץ ישראל. משהו מנחם, מעודד, מעניק תקווה. 

הגשם הראשון בישראל משמעותי עוד יותר לאחר קיץ כה יבש, סוער ואכזרי.  לאחר קיץ 2014. 

הגשם הראשון מסמן ומסמל את המעבר מהיבש, מהאפרורי, מהחשוף, מחד הקצוות ומהמבוקע, לירוק, לצבעוני, לרך, למעוגל, למפויס.

הגשם הראשון בישראל גם טומן בחובו הבטחה.

כאשר צעדנו אשתי ואני לאחר הגשם הראשון את צעדת שבת אחר הצהרים שלנו על הגבעות המקיפות את הושעיה, נזכרתי בדבריו של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – האמן שאפשר גם לתקן. "  האדמה הגלילית הכהה הייתה עדיין חרוצה בבקיעי היובש של הקיץ, אך בין בקעיה כבר הנצו בסגול פרחי הסתוונית, כמו היו הן הילדות המפזרות עלי ורדים לפני הכלה הצועדת לחופתה בהכריזן: "הנה באה הכלה."

פרחי הסתוונית, עלי הרקפות הבוקעים את חגווי הסלע בגווני הירוק כהה, מרבדי העשב המתחילים לכסות את אדמת ארצנו, שרביטי הנרקיסים, העיריות, היקינתון ושאר פקעות פרחי החורף, מביאים בחובם תקווה ונחמה, אך גם עלולים לבלבל ולהסוות.

הטבע יודע לנחם אך עלול גם להונות.  מתחת לירוק ולצבעוני, לרך ולמעוגל, עדיין שוכנת לה אותה חלקת אדמה.  אותה פיסת ארץ.  באותו מקום.  תחת אותה פיסת שמים.  הגשם הראשון אמנם הגליד וכיסה מעט את צלקות הקיץ של 2014, אך מתחת הגלדים עדיין חיים ומדממים הפצעים.

הישוב הערבי כפר כנא שוכן מרחק זריקת אבן מהושעיה. לכפר היסטוריה עשירה לשלושת הדתות. בנצרות למשל, מפורסם כפר כנא כמקום הנס הראשון של ישו.  שם הפך ישו לפי המסורת הנוצרית מים ליין.  הכפר הוא תחנה חשובה ב"דרך הבשורה" מנצרת לכפר נחום.

הריגתו של חיר חמדאן מכפר כנא אשר תקף שוטרים ונורה על ידיהם ב-8 בנובמבר 2014, עוררה סערה ומהומות אלימות במגזר הערבי בישראל.  שורות אלו נכתבות בעיצומה של הסערה.  הסערה צמחה על רקע המתח העצום במגזר הערבי שהולך ומבעבע לו כמו לבה רותחת בהר געש פעיל.  לולא מתח זה היה האירוע בכפר כנא מסתכם בוודאי רק בהאשמת השוטר היורה בשיקול דעת מוטעה.  בגינו טוענים רבים בציבור הערבי כי דמם הוא הפקר.

ערבי במדינת ישראל נתון תחת מכבש של לחץ כמעט בלתי אפשרי: מצד שכניו היהודים והממסד הישראלי הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת וחשד מוסווה או אפילו גלוי בנאמנותו.  האזרח הערבי בישראל עומד בפני קושי רב יותר מעמיתו היהודי בתחומי התעסוקה, האקדמיה והדיור.  מצד הציבור הפלסטיני השכן, עמו הוא קשור לעתים לא רק בשפה, היסטוריה ותרבות משותפים אלא גם בקשרי משפחה, הערבי הישראלי חשוד בשיתוף פעולה עם האויב ובחוסר הזדהות עם העם הפלסטיני וסבלו.  ומצד שלישי, על הציבור הערבי בישראל להתמודד עם אתגרי החיים, המחייה, התעסוקה, הדיור והביטחון שכל ישראלי נדרש להתמודד אתם.  המלחמה בעזה בקיץ 2014 רק העצימה את המתח, החשדנות והלחצים המופעלים על אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.

אחד מהפירושים שנתנו חז"ל למילה "יורה" הוא: "(גשם) שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס פירותיהן ולעשות כל צורכיהן". 'יורה' משורש: יר"ה, שמשמעותו: להורות, ללמד.  היורה, הגשם הראשון, מלמד להתארגן לקראת החורף, לסתום את נקודות התורפה הרטובות שדרכם יטפטפו הגשמים לבית.  היורה הוא גשם המהווה התראה ראשונה לקראת החורף.

אתגר השילוב והחיים ביחד של ערבים ויהודים במדינת ישראל כבר לא זקוק ל"יורה" ומלמד שיציגו ויחשוף אותו.  הוא כבר ברור ומאיים מזה זמן רב.  גשם היורה אשר בישר את תחילתו של חורף 2014 רק הוסיף וחשף בממטריו העזים את הניגוד בין האדמה המתכסה בעלווה ירוקה וצבעונית לאחר הקיץ המצמית, לבין עצביה הרגישים של החברה הישראלית, אותם הותיר הקיץ האחרון חשופים ופגיעים עוד יותר מתמיד.

 נובמבר 2014

 

טנגו להסכם

"כשאתה צועד בכיוון תהום – יש יתרון בפסיעה של צעד קדימה ושני צעדים אחורה." מתווה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני אשר אותו מבטיח/מאיים מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להניח לפני הצדדים הניצים בקרוב, מעורר מחדש וויכוח ישן ומותש.  לאחר שנדמה היה שגם קנאי השלום והאופטימיסטים הגדולים ביותר שבינינו התייאשו מהסיכוי לראותו מגיע בדורנו, מגיע קרי ומנסה להפיח חיים אחרונים באפשרות להסדר קבע, כמו היה רופא אמיץ ועקשן המנסה להציל את חייו של חולה נוטה למות לאחר שכל עמיתיו הרופאים כבר הרימו ידיים. לא מזמן קיבלתי בדוא"ל הזמנה לצעדה לתמיכה בתהליך השלום (מה, יש תהליך?).  יום אחר כך קיבלתי הודעה מבית הספר של בתי כי באפשרות התלמידות להצטרף לצעדה למען "חיזוק ארץ ישראל" (הובהר בהודעה כי הלימודים יתקיימו כרגיל ושההשתתפות בצעדה אינה באחריות בית הספר).  במקביל החלו  להופיע בעיתונות הישראלית ובשלטי חוצות מודעות של אנשי עסקים למען קידום תהליך השלום. כאשר בוחנים את הוויכוח הציבורי המתקיים באזור בנושא יוזמת קרי, עולות כמה מחשבות: האחת, שהוויכוח הציבורי בישראל חסר התלהבות וחסר משתתפים. נראה כי הן המתנגדים מימין והן המקווים משמאל, חסרי אמונה כי משהו אמיתי אכן יכול להתרחש כאן ולכן מגבילים את התנגדותם או את תמיכתם רק למינימום הנדרש כדי להצדיק את קיומם. השנייה, אותה טורחים כל הפרשנים, המפרשים, הידידים והמאיימים להזכיר לנו שוב ושוב, שזו באמת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להסדר בסיבוב ההיסטוריה הנוכחי, כיוון שאם הניסיון הזה יכשל (והגדרת כישלון היא עניין לגמרי סובייקטיבי כאן), כנראה ייסתם הגולל על האפשרות ועל האמונה של שני הצדדים בהיתכנות הסדר בעת הזו. והשלישית היא, שהשתיקה הנשמעת מהצד הפלשתיני רועמת והתמיכה של הציבור הפלשתיני בתהליך שלום בולטת בהיעדרה.   כאשר קראתי בעיתונות הישראלית את מודעות התמיכה בתהליך השלום ובהגעה להסדר קבע אשר פורסמו  במימון אנשי עסקים ישראלים, תהיתי האם הכסף הרב שהושקע במימון המודעות האלו, היה משיג תוצאות טובות הרבה יותר אילו היה יכול לממן מודעות תמיכה הבאות מהצד הפלשתיני.  תארו לעצמכם את הנוסח הבא עליו היו חתומים, למשל, אנשי ציבור, אנשי עסקים, ראשי רשויות, תנועות נוער ו"סתם עמך" פלשתינים: "אנו החתומים מטה, קוראים לשכנינו הישראלים לשים מאחורינו את הסכסוך שבינינו ולהגיע להסדר קבע אשר יאפשר לבנינו ולבני בנינו לחיות ולשגשג כשכנים זה לצד זה....   במקביל לשאיפתנו להקים מדינה פלשתינית, אנו מחויבים לזכותם של שכנינו הישראלים למדינה יהודית בארץ ישראל אשר תהווה בית לעם היהודי....  אנו מבינים שלא כל חלומותינו המדיניים יוכלו להתגשם...  אנו מצפים להקים בית פלשתיני אשר ייתן בית ומענה לפזורה הפלסטינית ויצור מקומות עבודה, אפשרות חיים הגונה, הוגנת ומכובדת לפליטים הפלשתינים אשר נעקרו מבתיהם ב 1948 ו 1967.  עם הקמת בית פלשתיני זה יתמו טענותינו וייחתם באופן רשמי וסופי הסכסוך שבינינו... אנו מושיטים יד ומצפים לקבל יד מושטת חזרה... בואו נתגבר על הפחדים והחשדות ונפנה ביחד לדרך אמיצה..." לאחר כתיבת השורות שלמעלה, התקשרתי לכמה ממכרי העוסקים בתחום המו"מ הישראלי-פלשתיני.  הצגתי להם את מחשבותיי ושאלתי לדעתם.  תובנותיהם מתומצתות בנקודות הבאות: א.     פנייה מסוג זו היא פניית החזק.  החזק הוא זה המושיט יד לשלום לחלש.  כל עוד אנחנו החזקים על הפנייה לפיוס לבוא מצדנו. תוך כדי האזנה קשובה לתפיסת עולם זו תהיתי (והאמת, גם יראתי) מה עלול לקרות אם אי פעם (חס וחלילה) לא אנחנו נהיה החזקים. ב.     הייאוש בצד הפלשתיני גדול מהייאוש בצד הישראלי.  אם אצלנו כבר אין רבים המאמינים כי ניתן להגיע לסיום הסכסוך, בצד הפלשתיני המצב גרוע עוד יותר. לדברי אחד מהפעילים בתחום, 60% מהפלשתינים היו תומכים בהסכם אך מעל 70% אינם מאמינים שהוא אפשרי. ג.      בכל זאת יש קולות פלשתינים הקוראים לפיוס ולהשלמה.  מדווחות לעתים אפילו כמה פעולות פלשתיניות של הכשרת לבבות להסדר שלום, ולמרות הפחד והסיכון, יש גם פלשתינים התומכים בפומבי בהסכם שלום.  אך הבעיה היא בתקשורת הישראלית, אשר (באופן כללי ולא רק בהקשר  הסכסוך הישראלי-פלשתיני) לעתים רחוקות מפרסמת אירועים חיוביים ומעדיפה טרור, פצצות, דם ודמעות על סיפורי תקווה ושיתוף פעולה. ד.     גם כאן ישנם הבדלי תרבות בין הצדדים.  פעילות פרו-הסכם פלשתינית אינה בהכרח מתבטאת בצורות האופייניות בישראל.  הפלשתינים ישתמשו פחות בתקשורת ובאירועים פומביים ויותר בתקשורת חברתית ובהפעלת לחצים פוליטיים פנימיים על מקבלי החלטות. ה.    עדיין אין בכלל מסמך אמריקאי המניח בפני הצדדים את מה שמכנים האמריקאים "ההסכם הטוב ביותר שניתן להגיע אליו".  צוות המו"מ האמריקאי עדיין טורח ומנסה לצמצם את הפערים הגדולים בין הצדדים ולהגיע למסמך מוצע עליו יתקשו שני הצדדים לענות בשלילה. ועם מה כל זה מותיר אותנו? לפחות ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי, נראה כי החלוקה העיקרית היא בין אלו המאמינים כי התקדמות במסלול (שנראה כי יציג) ג'ון קרי משמעותה התאבדות לאומית, לבין אלו החושבים שמסלול זה הוא הדבר הנכון אך התקדמות בו תהיה איטית, מסוכנת וזרועת חתחתים ומכשולים.  קשה כיום למצוא ציבור משמעותי הסבור כי חזון אחרית הימים של ישעיהו "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו פרק ב') נמצא מעבר לפינת נייר העקרונות האמריקאי. במצב כזה, יש מן היתרון בריקוד טנגו של צעד אחורה ושניים קדימה, גם כאשר לא ברור ומוסכם מהו הקדימה והיכן האחורה. גם מי שלא שולט ברזי צעדי הטנגו, יודע כי בריקודי זוגות עלולים בני הזוג לדרוך זה על רגלה של זו ולהיפך. ריקוד טנגו ללא מיומנות, תיאום והבנה עלול אף להסתיים ברגל שבורה.  אך האם אין הריקוד המאתגר עדיף על עוד סיבוב אלים של איגרוף?     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

I, too, Invited into my Sukkah

Rabbi Levi Yochanan of Berdichev used to invite simple folk into his sukkah, those who had neither Torah learning nor any money.  This distressed some of his disciples, and they asked him, “Why does our Rabbi see fit to bring into his sukkah such boorish people?”  The righteous man answered: “After I reach 120 years of age and I go to the World in Which All is Good, where the righteous sit in a sukkah the size of a whale, I will come and ask if I may sit in that sukkah.  And if they do not give me permission but instead ask me who am I and what am I to dare ask to set foot in a place where the most righteous sit, I will answer them by saying, ‘I, too, invited into my sukkah simple folk.’ “ (from Yirah ve-Ahava, edited by Yoel Rappel). I worked with Michael* on a project to promote regional cooperation.  Michael is today one of Israel’s new billionaires, but at the time he was a relative unknown who, in addition to international businesses, also initiated unique partnerships with neighboring countries.  One snowy winter night, he and I travelled from Manhattan with an international delegation to a working meeting at Cornell University in New York State.  The minibus journey from Manhattan to Ithaca would normally take about five hours, but that night it took closer to eight, because of the snow that made driving difficult and turned the trip into a danger to life and limb. When we finally reached the hotel near Cornell, late at night, we were drained and exhausted.  We ate a quick dinner, and in our exhaustion thought only of getting some sleep in anticipation of an intense day of work the next day.  Suddenly Michael asked me urgently, “Where’s our minibus driver?  Why didn’t he eat with us?”  I looked around but I could not see the driver anywhere.  We set out to look for him.  Eventually we found him getting ready to bed down in a sleeping bag on the floor of his cold minibus.  Michael asked him why he was not sleeping in the hotel like the rest of us.  “After all, I paid the travel agency for a room for you!” said Michael, surprised.  It turned out that although the driver had received expenses for accommodation, he preferred to save the money by sleeping in his vehicle despite the freezing cold weather. Michael refused to leave the tired and embarrassed driver on the floor of the minibus.  He insisted on taking his bag into a hotel room, and he made sure that the payment for the room would be in addition to the expenses that had already been paid to the driver. Not long ago, I had breakfast in Manhattan with Howard*, in the private dining room of the company where he has held a senior position for many years.  This is one of the largest companies in its field, employing tens of thousands of people around the world.  We were the only diners in the tastefully decorated private dining room, with a smartly dressed waiter at our service. When the omelets were brought to the table, I stepped away for a moment to wash my hands.  When I returned, I found Howard addressing the waiter in evident agitation.  I started to eat as I listened to their conversation.  It turned out that the waiter had recently suffered harassment by the holding company that employed him.  The relationship had taken a turn for the worse when new owners took over.  As the waiter explained to Howard, the situation had become so bad that he felt he would soon have no choice but to quit his job.  Howard refused to let the matter drop.  “Give me the exact details and tell me how I can help you.  You’ve been an excellent waiter for me for several years.  You were always dedicated and professional.  Now it’s my turn to help you!” Howard insisted. Howard, one of the seasoned and most respected leaders of the Jewish community in the US, a man of great means with much influence, did not touch his meal or relax until the waiter had given him all the details he needed to be able to look into the matter and try to help. More than the humanity, the compassion, the pleasure of helping another and the beauty of simply being a mensch, life is a wheel.  Sometimes we are up and sometimes we are down.  This is not a new idea—after all, Aesop wrote about it over 2,000 years ago in his fable of the Lion and the Mouse: https://www.storyarts.org/library/aesops/stories/lion.html.   *Not his real name   Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and as Chief Instructor of the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution.  His book “Son of My Land was published in 2013. For book orders please click: Sagi can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.

My firstborn son is going to the army Sagi Melamed I have anticipated this day for 19 years, with mixed feelings of awe and love, repressed fear and with pride.  And of course, with prayer. The birth of one’s oldest child is like first love.  This is not a new idea, and yet it is so special.  Even though you know it has happened throughout history and will continue to happen every day, nevertheless you somehow feel as if you are the first one to experience it. When our oldest son was born, he came out into the world with a loud cry that announced: “I'm here!” I felt that I finally understood the secret of creation.  Since then we have been blessed with three more children just as wonderful.  And yet, there is still only one first time. Ever since the day of his birth the question of his service In the Israel Defense Forces has hung in the air.  At his Brit Mila I announced my promise to my wife Betsy (with an arrogance mixed with naïveté) that by the time this tender newborn is grown, there will be peace in our land and no longer any need for him to be drafted into the army.  When he revealed exceptional leadership qualities at a young age, I was not able to banish from my mind parental musings of how he would conduct himself as a soldier and an officer.  When he excelled in sport I imagined him carrying a stretcher on his shoulder.  In the early hours of the morning I would peek into the boys’ room to see them sleeping peacefully in their beds and wonder how much more time was left to us. The wake-up call that alerted us that it was really about to happen was the first draft notice.  All of a sudden, the envelope with the familiar triangle of the Military Post Office was no longer addressed to me, but to my son.  Oy!  Now it is beginning to become real.  The stopwatch has been pressed and the countdown has begun. The truth is, a meaningful army service has many virtues.  It teaches order and discipline.  It provides soldiers with many important life lessons in leadership, comradeship, teamwork and mutual responsibility.  It allows young people to deal with challenges, to believe in themselves, and to learn that apparently impossible barriers are flexible and can often yield to determination and faith.  Army service develops personality, maturity, strengths and abilities.  There are only two main disadvantages to overshadow the many virtues of military service.  The first disadvantage: it is dangerous to one’s health.  One can be injured or even lose one’s life during the military enterprise.  And the second: young men and women have to make a sudden transition from high school studies, loves, pastimes, and the other mostly positive activities of youth, to the reality of being combat soldiers, when the main focus of their training and military exercises is to excel in the art of war, an art whose ultimate aim is to kill and destroy. And so even before the call-up date the family begins to prepare for this new reality.  During preparations for Shabbat dinner, the oldest summons his younger brother to learn how to prepare the festive chopped salad for Shabbat.  “Come here and learn.  I am passing the salad-preparation torch to you.  Another few weeks and I won’t be here to make the salad.  Even when I come home on leave I’ll just be resting up and recharging my batteries…”  And as I bestow the parent's blessing on my children on Shabbat eve, the verse “May G-d bless you and protect you” becomes charged with a special meaning - the hope and the prayer for him to go in peace and return in piece. It is also fascinating to observe from the side how he himself is preparing for his impending enlistment.  His physical and mental preparations and tryouts for elite units and his indecision right up to the last moment about which military unit to choose.  The excitement and the pride of all of us when we heard that he was accepted into the ranks of the select few.   The understanding that he is faced with another 18 months drenched with sweat, filled with sleep deprivation and innumerable challenges, before earning the privilege of wearing the desired warrior’s badge. Looking at the big picture, Zionist Israeli parents face a number of possible feelings towards their son’s impending army service: One: Fear, anxiety and frustration that yet another generation in the family must learn to fight.  Anger about the security situation, about the government, about the Arabs who are forcing us to fight, about the violent neighborhood in which we live, about an unjust world. Two: Acceptance.  Understanding that our children’s army service is part of the price that Israeli parents pay for our decision to live here.  Adding it to the list.  Like paying taxes, the hamsin (hot and dry weather) in summer, irritable drivers in traffic jams, pushing in line, the price of gas and cars, inexplicable union strikes. Three: A feeling of pride and gratification, gratitude for the privilege that falls to our lot of being a proud link in the chain of the Jewish people in our homeland.  A sense of writing a chapter in history, a chapter distinguished by the extraordinary fact that a sovereign Jewish people is able to bear weapons, to defend ourselves and our people wherever they may be, to shape our future and fate with our own hands.  After all, in the history of the Jewish people since our forefather Abraham, very few generations have been privileged to do so. With my hand on my heart I can honestly say I experience all three feelings at the same time, although sometimes one feeling more strongly and sometimes another. When I get up early in the morning, I like to look at my four children sleeping the sleep of the just, their faces calm and smooth.  When I wake them with the traditional farmer’s call of “Rise and shine, the Creator’s work awaits!” they get up slowly.  The time is approaching when Guy will no longer sleep peacefully and wake up slowly.  His sleep will be tense and he will be on edge, ready to jump up, to leap into action. Guy, my firstborn son, go on your way.  “May G-d bless you and protect you.  May G-d deal kindly and graciously with you.  May G-d bestow His favor on you and grant you peace.” Abba Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and as Chief Instructor (4th Dan) of the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution.  His book “Son of My Land was published in 2013.  Sagi can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.